?

Log in

The Aviary

> recent entries
> calendar
> friends
> profile
> previous 20 entries

Thursday, April 2nd, 2009
5:16 pm - Jeezus
Can't read my fav hunter blogs because the entire World of Interwebz is shocked, shocked I tell you, that some big red faggot is quitting WoW to spend time with his family after his wife left him.

Nigger, pleez. If you didn't notice after a week or two you were neglecting her into leaving you, and if she didn't bitchslap you around the house three years ago, then both of you deserve what you got.

I'm glad I stopped reading the thing a few months ago, I'm just annoyed I can't go through my blogroll without having to read the same annoying "he taught me how to hunter" crap again and again.

Of course, he did teach me how to be a hunter. And I did switch to Beastmaster from Marksman because he made it sound so exciting and fun I had to try it. I started reading all the blogs I read now because he linked to them.

And

Oh crap.

I ended up doing a post about how he stopped writing, didn't I?

Well, at least I didn't link to his blog...

(4 comments | comment on this)

Friday, March 27th, 2009
12:32 am - I Googlewhacked!
There!

(3 comments | comment on this)

Sunday, March 1st, 2009
6:41 pm - That Aweful Bitch.
I don't watch "Dollhouse". Partly because I don't have the time, but mostly because I don't appreciate a TV show coming not from the creative impulse of a writer, but from the desperation of an actress looking for a job.

I was reading Tycho lambasting Dushku for saying, basically, that episodes 1 to 5 are bad because of FOX, and that people should wait for ep. 6, cause then it starts being good. My mockery comes from a different place: Eliza Dushku saying we should watch "Dollhouse" because the Messiah said it's GOOD FOR AMERICA:

"...with our economy right now, and where we are in our country, and with Obama saying we need to scale back and cut down with this inordinate amount of consuming we do, we need to take responsibility, and I think this is a nice reason to give people to stay home on Friday nights. [Laughs.]"

Fail. Epicly.

(3 comments | comment on this)

Tuesday, February 17th, 2009
5:19 pm - The Israeli Twist

אני יכול לכתוב פוסט ארוך ומייגע על ההבדלים בין הפוליטיקה הישראלית לאמריקאית, אבל זה סתם לחזור על השיחה שלי עם שיפר מאתמול. במקום זאת, אני אדגים:
זה אתר האינטרנט, "המילון העירוני" - אנשים מכניסים אליו מילות סלנג שהם שומעים ברחוב, בצ'אטים, ב-MySpace, וכו', עם הפירושים שלהם. ההגדרות הטובות יותר צפות למעלה, על בסיס הצבעות גולשים, וההגדרות הלא-טובות נעלמות. הוא מהווה דוגמא מצוינת לשינוי שהאינטרנט הביאה לאופן שבו אנחנו אוגרים ידע. בבסיסו זה עדיין מילון: ניסיון אוקסימורוני להקפיא בזמן את ההמצאה הבדיונית "הגדרה" למילות סלנג שקיימות אבל שלא תמצא בשום מילון סלנג אחר, כמו felching.

מנגד, ומתחת, יש את דורבנות. זה אתר שאמור להיות כמו "המילון העירוני", אלא שהוא לא מכיל מילות סלנג. הוא בלוג עם המצאות של אנשים ספציפיים. הוא מכיל את הגירסה הכללית של אותם "או! זה אנטרי!" מפורסמים; אם אפשר לקרוא מי המציא את המילה, והוא היחידי שמשתמש בה, זה לא "סלנג". זו בדיחה פרטית.

כמו כל דבר אחר, אין לי מה לבוא בטענות. פשוט, בדומה לאמירות כמו "היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות", כשאנשים משתמשים במילים סתם (במקרה זה, אתר של מילות סלנג בעברית) זה משגע אותי.

כן. השתמשתי בהיטלר בתור דוגמא היתולית. איזה היתלור! איזה פוסט היתלורי!

"דורבנות" אישרו את המילה, אז עכשיו יש קישור לפוסט, ועוד הוסיפו שם דוגמאות! שואה.

(2 comments | comment on this)

Monday, January 26th, 2009
8:20 pm - עוד לא נגעתי

זה מכתב, ממדור "קול קורא", מכתבים למערכת, עיתון "ישראל היום", 26 לינואר, עמ' 23:

רחל אמנו
כידוע, לאחרונה מסתובב בקרב חיילינו סיפור כי רחל אמנו היא שליוותה את כל המהלך הצבאי האחרון, המכונה "עופרת יצוקה", וכבר הוחלט במטכ"ל להעניק לה את אות הגבוה אם תסכים לענוד אותו.
אלא שלפי השמועות עלולה לכאורה החלטה זו לחולל מהומה פוליטית במדינה, וזאת משום שהציבור החרדי גועס על כך שהתגלתה דווקא למשרתים בצה"ל, אשר רובם או אולם לא דתיים או דתיים לאומיים.
ומה האמת?
כשם לא נאמין בכל שסופר בברית החדשה, כך לא נקבל בדותות ושטויות אלו, כי כל הניסים שנעשו לעם ישראל - כיציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה - נעשו לעיני המון גדול, ובהם נאמין.
הרב יוסף זיני שליט"א, קריית מוצקין

(1 comment | comment on this)

Tuesday, December 30th, 2008
1:59 pm - Friends
You remember "Friends"? Rachel asked the Central Perk owner if Phoebe could play at the bar and he said she's so bad "she makes me want to push my finger through my eye, into my brain, and swirl it around.

Now I know how he feels.

(comment on this)

Tuesday, December 23rd, 2008
1:55 am - Something about equal love
Lately I've been doubting my staunch belief in the separation of the institution of marriage from the institution of religion – where once I thought that the state should be able to issue marriage license to whomever it may well please, I started doubting my tribe's consensus: if we get another, a different, certificate, equal in all legal matters to a marriage license, why should we care what it says on the paper?

I especially didn't like the claim that religious institutions should not discriminate; that's silly. I don't think a priest MUST hear my confession if I'm not catholic, or a rabbi should be forced to marry me. Religions are all about exclusion.

My eyes were opened, however, when I watched this video. The claim here is pretty simple: "liberals shouldn't force their values on us; if we give gays the same legal rights as straight people, then else do they want? Leave our families alone." When I watched the video I had chills, like watching a klan rally. It took me awhile to realize why.

The kids.

Every time the video speaks about "family values", they show a drawing of the straight couple's kids. The reasoning here is pretty clear:
IF we allow gay marries THEN more kids would be gay.

At first I thought "That's ridiculous!" but that was a kneejerk reaction. The truth is, that's exactly the point. Movements like the Equal Rights Movements aren't about adults; it's too late for them. They about the kids. You force the parents to accept something as part of their world, which was unnatural to them, so their kids grow up with it naturally. Our parents didn't grow up with openly-gay couples in movies and TVs. Now kids are. They won't grow up with married gay couples, but the idea is that their kids would.

This isn't a new technique. Women rights, racial equality, are all based on the same idea. Now, since we grew up with different images of women and non-whites in the popular media, we have different values then our grandfathers. We want our grandchildren to think the same; they disagree. The fight is about kids. But it's not about making them gay. It's about changing how they would think about gay couples.

Even today, with marriage being a coin-flip if the couple would stay together or not, marriage ceremonies still view marriage as a binding contract for the rest of your life. Marriage is a big step because it's supposed to be your last in that area of life: you would never have another partner, that's it. Many straight people don't think that way about gay couple. The reason they don't want gays to marry is because they believe, sometimes covertly, that gay couples never last. That their love is lesser then straight love, and that they'll never last.

That's the argument. It's infuriating. When comparing gay couples to straight couples of similar socio-economic standing, the difference in loyalty is neglible, likewise when comparing gay married couples in Europe to their counterparts. Gay love is not less sustainable then straight love, and the very idea is as offensive as saying women don't have souls or blacks don't have motivation.

The problem with the equal-marriage movement is that it's going against several cultural forces at the same time, and it's doing it badly. We're losing the moral debate because they can say "family values" and equate us to pedophiles without blinking. I don't think there is a way to measure love; all arguments against gay marriage must be reduced to that. Gay couples need to go to their straight "friends", look them in the eyes and ask if they believe their love is less. Americans, gay or straight, should look Obama in the eyes and ask "Do you agree with Rick Warren our love is less then yours to your wife? When not even a century ago, his predecessors thought your intellect was less then theirs?"

The first atep towards winning this debate is framing the question in a positive way that promotes our ideals. I think that might be something.

(1 comment | comment on this)

Wednesday, December 10th, 2008
9:23 pm - Spear Me
I have the Hunter Blues.
Actually, being a Hunter, I always suffer from Hunter Blues. So it's redundant to say "I have the Hunter Blues". More accurately, I should say "I suffer from unusual Hunter Blues."

I'm used to aided-living, emotions and experiences going through friends like blood through a dialysis machine. WoW, being a social game in essence (t's all about social status and cool outfits) should enjoy this tendency, since said friends also share the game and not just the emotions: Shiffer, Tal, Ido. But WoW turns out to be more like highschool then dollhouse - if you're not in the same class, the same year, the same clique, you're out. There's nothing I could do; I did not measure up, so I got late to everything. Even to blogging.

It was Shiffer, a famous anti-hunter, who eased me into it with BigRedKitty, the yard-stick of hunter blogs. It's the blog you read when you're new to huntering. It's the blog you read before you know what are "jump shots" and "chain-trapping", and that teaches you what they are and how to do them. It's the blog you read to learn you should care about MQoSRDPS. It's where you discover there's a whole lot of people who sign their e-mails with not only their character's name, but also their pet's name as well. It's where you discover you're one of them.

And it sucks.

The writing is still good, and sometimes even funny. It still talks about huntering and how to do it. But then I read this, and I just can't take it anymore. I couldn't stomach 5 or 10 more self-obsessed posts about The Most Amazing And Famous Hunter In The Whole Wide World (of Warcraft) before the next worthwhile tidbit of Hunter Lore. Just couldn't. So I stopped reading BRK.

And I realized: no-one cares.

Because WoW is a social game, and my friends aren't hunters. They aren't in my group, my clique, my posse. Another hunter would understand, because they too felt that moment when you first read BRK, that moment when you stop being a huntard, you develop pride in who you are, you grow up.

But none of my friends are hunters.

So I suffer from the Hunter Blues. Or rather... well, you get the picture.

(comment on this)

Sunday, December 7th, 2008
10:39 am - Norm.

(1 comment | comment on this)

Tuesday, December 2nd, 2008
9:55 am - אוי לא

אני שונא את מעגל האסטרוגן; שונא, שונא, שונא!

למה יש לי את הזבל הזה ברשימת החברים שלי?!

אה, נזכרתי. טוב, זה ניתן לתיקון בקלות יחסית....

(7 comments | comment on this)

Wednesday, November 19th, 2008
11:07 pm - Probably not.
I want it to be socially acceptable to just caress people, even someone you don't know, because they have some impressive or appealing feature. Like a tattoo, or a bulging tricep. I'm not advocating something invasive here. I'm just saying, the exterior of your skin is dead cells anyway, right? So I'm actually caressing foliage or something, only very close to you. That is no reason to get excited or start shouting at me.

(4 comments | comment on this)

12:58 pm - A Lame Satan
I always liked the the Christian Lucifer (or should I say, the Milton Lucifer), as a character. He personifies the purest form of Evil for me: truthful, ruthless, ambitious, cunning, and utterly free. When I try to portray a truly scary villain in one of my games, this Lucifer is who I turn to.

Writing for the Devil can be hard if you equate temptation with lies. But the genius of the Snake in the Garden was the understanding that temptation is already there, inside people: you just have to bring it out. Like a true anarchist, the Devil accepts all – not secret desire, no fetish, is too disgusting to enjoy, no fear too petty to indulge.

Mike Carey's first story of Lucifer has a classic devil moment: needing a young girl to lead him to the Old Gods wrecking havoc on the Earth, Lucifer promises the girl she would have the chance to resurrect her brother whom she inadvertently killed with a wish. She helps him, and when confronted with the wish-granting Old Gods, she wishes them destroyed. As they leave, she asks Lucifer for her reward, only to discover that that was it: she could have wished for her brother back, but she didn't. The Devil leaves her at the side of the road, devastated, hateful, but with no real claim: he was utterly truthful, and the fault is utterly hers.

Which brings me to episode 11 of the show "Reaper", a show I recently started watching. In this episode Sam, the protagonist of the show, tries to stop the Devil from seducing a young musician to sell his eternal soul for fame. The Devil organizes a concert, telling Sam his plan: he would give the musician a taste of fame, and when he is hooked, he'll get him to sign the contract. Sam tried to convince the musician to bail out, ending up helping the Devil along: the weakness of the Devil's plan was the initial shock of discovering who he really is. With Sam breaking the news, the musician will be ready to sign when the Devil comes after the concert. In one last desperate move, Sam brings the musician together with an escaped soul from Hell, a cannibalistic monster (the show's premise is that Sam hunts souls who escaped from Hell). The monster ends up eating the musician's hand, ending his musical career and dreams of fame. Not all is bad, though: in the hospital, the musician gets back with his wife, who left him because he cared more about music then about her. Happy ending for the ex-musician.

The last scene of the episode is a confrontation between the Devil and Sam in Sam's workplace: a faux-Home Depot called "The Workbench". After Sam admits he feels good about foiling the Devil's plan, the Devil slowly walks away before turning back, smiling, to face Sam. "Here it is" I think "now he will show Sam how silly it is for mere mortals to try and outsmart Lucifer" if it were me, the twist would have been simple: the wife was the target, and she sold her soul to get her husband back. But instead of speaking, proving his brilliance, the Devil blinks and a huge bench full of tools and merchandise falls on Sam! When he crawls out from underneath the wreckage, the Devil warns him about getting involved. Fade out. That's it. Lame, I thought. Oh, so lame.

There is no weaker motivation then the fear of death. Characters don't really believe they'll die, and audiences never do. The Devil isn't going to kill Sam – we know that, and Sam knows that. Instead, control should be achieved by making the victim understand they have no choice, that whatever they do, their plan would always fail because they are facing the Devil himself. It's not about who's bigger and tougher. For every force you find the world, there is always another force, stronger then that. It's about who's the Master. And Lucifer should always be the Master, of every situation he is in. Because that was the point of him: that he'd rather be the Master of a bunch of up-start simians, then serve in Paradise.

(1 comment | comment on this)

Tuesday, November 11th, 2008
11:13 pm - This
"A little bit of advice: Tip the waitresses. Buy at least one round for everyone if you want to keep your skin. Above all, don't get on the sheriff's bad side."
Would be in a bar somewhere in the campaign I'm running... someday.

(comment on this)

Sunday, November 9th, 2008
9:22 pm - To Have a Scene
Getting home, I cut a slice of cake for myself, and treat myself with coffee and cake, nearing content for the first time today.
I open the television, and see the last minutes of the second season of "The Tudors". Anne Boleyn is praying for her soul, while the king is in his gardens, watching a pair of swans swimming together in the lake.
Music swels, women raise their voices in a slow dirge, and as the queen remembers her childhood, I start getting chills. Now she is on a dais, talking to the crowd and asking them to pray for the king. When the crowd of good Christians kneels to pray with her, she looks at the sky, noticing crows taking wing, and then we see her face, amazed, as her head falls to the ground. We cut to the king's dining table, where the king is served. The cook presents the piece de resistance: a whole swan. The king, determined, tears a wing, revealing the meat pie inside the swan. Then, without hesitation, he digs into the pie with his hand, and fills he mouth. The camera lingers on his face, on the carnality of his pleasure, the sensuality of the dimples in his smile.
I laughed with joy at the juxtaposition of queen praying and king eating, of laws executed and tearing apart eternal pairs. That is what I strive at. Sure, the road in campaigns might be longer, and those moments are shorter. But the joy, when it comes, is just as fierce.

I envy creators of TV shows. They can see ahead and know those moments are coming: they have their scripts and their actors, they can plan ahead. They can guarantee joy. Unless they can't - then they get the ax.

(comment on this)

Thursday, October 30th, 2008
9:26 pm - כמה חושך, כמה

אני לא יודע אם זה קרה גם לכם, אבל קיבלתי, רק היום, את אותו הדואל ארבע פעמים. אתם יודעים על מה אני מדבר - מגיע דואל, עם FW לפני שורת הנושא. איזו נשמה טובה דואגת לכם, לכם ולעוד מיליון אנשים, וחושבת שחיוני שתדעו על הסכנה האחרונה לשלום האנושות.
בי"ס באנגליה מכחיש שואה.
פיזיקאים שווייצרים הולכים להשמיד את היקום.
הפעם, מדינת ישראל, הידועה בפשיזם-פטישיזם שלה, הולכת לאסוף דוגמיות שתן מכולנו, אז מסתבר שנסגרה הדמוקרטיה.

היסטריה המונית זה לא דבר חדש. אפילו לא צריך להרחיק אחורה למשפטי המכשפות או המק'ארת'יזם. מספיק להיזכר בבריחתו של האנס הסדרתי לרחובות תל-אביב ואיך נהיה פופולרי במקומותינו "לפחד לחזור הביתה בחושך", כאילו לפני שבני השתחרר או אחרי שנתפס אין אנסים ברחובות העיר. "מכתבי השרשרת" מוסיפים אלמנט מגפתי-משהו להיסטריה הזו; קודם המם היה מתפשט, בין אם בלחישה או בצעקה, בין אדם לאדם. עכשיו תיבות הדואל שלנו מודבקות, חלקן מחוסנות, אבל חלקן מעבירות הלאה, והמגיפה מתפשטת.

מגיפות עובדות בגלים, מדביקות בטור הנדסי את האוכלוסיה הרגישה, ואז נעלמות (עם או בלי האוכלוסיה המודבקת). אלא שבטבע אין שום דבר מוחלט ואף מגפה לא נעלמת לחלוטין, וירוסים מקננים, שנים או אפילו עשרות שנים, ואז המגיפה פורצת שוב. הידיעה התפרסמה כבר באוגוסט, והיה מי שהתלהם כבר אז. אולי אפילו נשלח איזה קישור בדואל. אלא שלקחו שלושה חודשים להשחיז את המם מספיק כך שיצליח להדביק אותנו בהיסטריה מספקת, כך שתיבות הדואל ישלחו אותו, מקוצר ומבוהל, לעשרות תיבות אחרות, לא קומץ בעלי עניין. משם ההיסטריה כבר נתונה: אם המכתב ממוען לכמה עשרות אנשים, בטוח עוד כמה עשרות אנשים רוצים לקרוא אותו.

כמו ההיסטריה מ-CERN לפני כמה שבועות, גם כאן אין סיבה להתרגש. במדינה המודרנית, אוספים על האדם הממוצע כמויות היסטריות של אינפורמציה - החל ממצלמות אבטחה סודיות (החל מקניונים, דרך כספומטים וכלה בנתב"ג, אתם לא באמת יודעים מתי מצלמים אתכם), דרך טביעות רגליים ברשת, וכלה במספר תעודת הזהות, חשבון בנק, וכרטיס אשראי שמפוזרים ביער של טפסים אקראיים. הטיעון הליברטני אומר שמדינה שלא אוספת פרטים על אזרחיה, לא יכולה להשתמש בהם כדי להגביל את חירותם, ולריבון קשה לעמוד בפני הפיתוי להגביל חירויות נתיניו. זה נכון; אבל הטיעונים הללו נוצרו בזמנים שבהם מרגלים גנבו מכתבים והאזינו לשיחות פרטיות; בימינו כמות המידע הזמין כל כך גדולה שהאתגר הוא לא להשיג אותו אלא להתמודד איתו. שיחות פלאפון, שיחות דואל וצ'אט, הודעות טקסט, בלוגים, פורומים, אתרי קניות ברשת, תוצאות חיפוש... האתגר הטכנולוגי האדיר הוא לייצר מערכת ניטור שמספיק רגישה כדי לספק מידע רלוונטי, בלי למלא את המערכת ב-false positives רבים מדי.

לשמחתנו, העומס על התיבות הוא העונש היחידי. גם היסטריה זו תחלוף, בלי השפעה מהותית יותר מעצומה מקוונת מיותרת שכנראה תדביק בתורה תיבות דואל של חברי כנסת. לא צריך לדאוג; חברי הכנסת שלנו, כנראה, כבר מחוסנים.

(comment on this)

Tuesday, October 21st, 2008
3:05 am - Mianly for Gills
Doctor Who teaches English in a Comic Relief skit.

And the text can be found here.

Cheers.

(comment on this)

Saturday, October 11th, 2008
2:56 pm - Miller Time

אתמול עמדתי להוציא 200 ש"ח או יותר על משהו שטותי, כאשר הכתה בי חוסר המציאותיות של ה-Point and Click. אותה תחושת תלישות מהדברים כהווייתם שמאפשרת לאנשים להשתולל בפורומים, מובילה אותם ללחוץ על כפתור (בעצם לשים את הסמן של העכבר בתוך ריבוע צבוע; זה לא באמת כפתור, אתם יודעים) וכמה שבועות אח"כ, יורדים 800 שקל מחשבון הבנק ומגיע רפליקה בגודל טבעי של Kosh, כולל הקלטות של ציטוטים מפורסמים...

בכל אופן, "חבר" ספרצוף (ז"א מישהו שאני יכול לזהות בחיים האמיתיים ולהגיד לו שלום, והוא יודע מי אני) מאיץ בי להצביע בסקר אלקטרוני עבור ההעדפה שלו ללהקה שתפתח פסטיבל בשם אינדינגב. שמח לעזור, אני לוחץ על הלינק, ומצביע בסקר. רק אז אני מסתכל למה בעצם התחייבתי בלחיצתי, וקורא:
"...לאחר מעקב מדוקדק על מגוון הרישומים של המערכת, לא נותר בנו ספק שחלק ניכר מההצבעות ללהקות המובילות בסקר מקורן ברמאות.
כפי שהתרענו מראש, לא נותרה לנו ברירה אלא לפסול את הלהקות האמורות."

הלהקה שהתבקשתי להצביע עבורה, "חיה מילר" (אני רואה בעיניי רוחי אישה פולניה מבוגרת, כבת חמישים, לבושת שמלה מבד מגבתי בצבע אחיד, מנגנת בגיטרה אקוסטית ושרה באנגלית; "למה באנגלית?" אני צועק אל הבמה) היא הלהקה המובילה, עם פי שתיים מהקולות במקום הרביעי והחמישי, פי חמש מהקולות במקום השישי והשביעי (בערך). אני תוהה למה הכוונה באמירה "חלק ניכר מההצבעות מקורן ברמאות"; אם אותו בן אדם נכנס לסקר שוב ושוב כדי להצביע עבור הלהקה שלו עשרות פעמים, אין ספק שמדובר ברמאות. אנחנו מניחים (למרות שזה לא כתוב בשום מקום בדף הסקר) שכל אדם אמור להצביע פעם אחת. זו מעין ידיעה אוטומטית רווחת כזו; אנשים שפותחים סקר בטח לא טורחים לכתוב אותה. אבל אולי אנחנו מדברים על עוד סוג של רמאות; רמאות שבה אנשים שלא מבינים על מה הסקר, שלא אכפת להם מפסטיבל "אינדינגב", ובוודאי שלא איזו להקה תפתח אותו. זו כבר רמה עמוקה יותר של ידיעה רווחת: האנשים שפתחו את הסקר הניחו שרק אנשים שאכפת להם יענו על הסקר, כמעין מנגנון הגנה אוטומטי שכזה. אחרי הכול, אם לא אכפת לך, למה לטרוח להיכנס לסקר ולהצביע?

התשובה היא שלא מדובר בהתנהגות שקשורה לסקר, או לפסטיבל, אלא התנהגות שקשורה לקודים התנהגותית ברשת החברתית שלי. ההצבעה בסקר דומה להודעות התמיכה וההתלהבות שמתפרסמות כל פעם שאתה מפרסם שמישהי זרקה אותך, או שם לינק למשהו שכתבת או שאתה מעורב בו. האם לבוא לסרט קצר של חבר שלך שמוקרן באייקון זו רמאות? לא היית בא לאסופת הסרטים הזו לולא חבר שלך, ואולי העניין שלך בסרטי סטונדטים, ובוודאי סרטי מד"ב ופנטזיה, נמוך מאוד. אבל האם ההצבעה שלך היא רמאות? הרי אתה יושב בסרט, משלם על כרטיס; לכאורה, אתה עונה על הדרישות שמארגני הפסטיבל ביקשו מאלו שמצביעים...

אז מה השורה התחתונה כאן? האם לגיטימי מצד "חברים" בספרצוף לשלוח אותך לבלות כמה שניות בללחוץ על כפתורים שיכולים להיות מאוד משמעותיים בשביל מישהו, אף כי הם לא משמעותיים עבורך?
בשורה התחתונה, אם זה באינטרנט, אז כנראה שכן. אף אחד לא יכול לפתוח סקר ציבורי באינטרנט ולצפות שיישאר "ישר". אז כנראה שמארגני "אינדינגב" לא חשבו על המדיום שבו הם משתמשים. רמאות? כנראה שלא. סביר להניח פשוט נאיביות.

(6 comments | comment on this)

Tuesday, October 7th, 2008
4:27 pm - Checking my Hotmail


בין כל הספאם וההודעות על התגובות ביורנל שלי, מתחבאת לה הודעה צנועה:


תאריך: 28/09/2008


לכבוד

איתי גרייף

שלום רב,



הנדון: HUJImail - דואר אלקטרוני לסטודנטים - Gmail


נפתחה עבורך ע"י האוניברסיטה תיבת דואר ב- Gmail.
ההתכתבות הרשמית של האוניברסיטה (ממנהל תלמידים ומזכירויות חוגים) תשלח רק לכתובת זו.
...




במחי עט אלקטרונית, אני משער שהתווספתי לשורות האנשים שמקבלים התכתבויות רשמיות מהאוניברסיטה כמו כל אותם... אתם יודעים.... סטודנטים...

(3 comments | comment on this)

Monday, October 6th, 2008
6:05 pm - טוב

אתם, אותם מעטים שלגביכם זה רלוונטי, זוכרים שהיו חדשות טובות? אז זהו, שלא.

Dry your eyes mate
I know it's hard to take but her mind has been made up
There's plenty more fish in the sea
Dry your eyes mate
I know you want to make her see how much this pain hurts
But you've got to walk away now
It's over.

(1 comment | comment on this)

Sunday, October 5th, 2008
9:46 am - True
"Everything is so confusing now. Ever since we left Azure City, I feel like I don't know what I'm supposed to be doing."
You're right Rich; you indeed have no idea what you're doing. Why not just STOP?!

(10 comments | comment on this)

> previous 20 entries
> top of page
LiveJournal.com